אבא היקר והאהוב,
לפני כמה חודשים, שאל אותי ריו הקטן אם אי פעם מפסיקים להתגעגע. אני יכולה להגיד לך שאחרי שנה מתגעגעים יותר ויותר. כל מי שאיבד אדם אהוב מספר לי שהשנה הראשונה מלאה רגעים של ״הראשון בלי״. יום ההולדת הראשון בלי, החג הראשון בלי. אבל בלי אבא כזה, אבא חד פעמי, האבא הכי טוב, כל כך קשה, קשה מנשוא.
ריו נמצא כעת בגיל שבו נמתח גבול נוקשה בין האמת לדמיון. אני אומרת לו, ״כשקשה לי, אני מקשיבה לקולו של סבא מייעץ לי מה לעשות,״ וריו עונה, ״אבל סבא לא יכול לייעץ, סבא מת.״ אני מסבירה: ״נכון, סבא איננו. אבל אני מכירה את סבא כל כך טוב שאני יכולה לנחש מה הוא היה מייעץ.״ מייעץ איך לעזור למשפחה ולחברים. מייעץ להמשיך לסחוב גם כשבעבודה לא פיקניק, לשמוח בדברים טובים, לא להתרגש מדברים רעים, וודאי לא לעשות שום צעד נמהר בלי לחשב עלות ותועלת. מייעץ למחול, להתפשר, מייעץ לחבק את המשפחה חזק חזק, מייעץ להתרכז במה שחשוב ולהניח למה שלא.
הניחוש הזה, הדמיון הזה, זו הנחמה החילונית. פעם ריו שאל אותי ואותך כשהיינו יחד באוטו: ״מי זה אלוהים?״ ענינו לו: ״יש הרבה אנשים שמאמינים שיש להם חבר דמיוני. בשמים, או בלב. זה חבר שאי אפשר לראות, אבל מרגישים אותו, והם מרגישים שכשהם מדברים אתו, הוא עוזר.״ ופעם אחרת אמרת לי, ״אני לא דתי, אבל אני אדם מאמין.״ ובאיזה שהוא מקום, בתודעה החילונית מנסרת המחשבה: האל שאיני מאמינה בו לקח את אבי הצדיק השמיימה, כמו את חנוך איש האלוהים, כמו את אליהו הנביא, כדי שלא יראה באסוננו.
אבא, איזו שנה איומה. השבר הנורא שניבאת לפני שנים התרחש, התהליכים שעליהם התרעת בעשורים האחרונים מתגלגלים ומתפתחים, האסון האישי והלאומי התמזגו ואי אפשר להפרידם בלב. לא נותר אלא לנחש איך היינו עוברים את החודשים המסוייטים, הנוראים הללו, לו היית אתה אתנו. אילו ניסים היית מחולל, אילו לבבות היית מקרב. אני רואה אותך קורא עיתון, מסיט הצידה את כל המפרשים והמלהגים וחושב, כמו הגנרל פאנפילוב ב״אנשי פאנפילוב״, כמו דון חואן ב״מסע לאיכטלאן״, כמו המח״ט ב״תיאום כוונות״, כמו האנשים הכי חכמים בספרים שהכי אהבת. אני כמעט יכולה לשמוע את דבריך המקוריים והמחכימים. אני עוצמת את עיניי ורואה אותך מנחם אבלים, תומך במשפחות החטופים, עוזר לסטודנטים במילואים שלימודיהם הופרעו. מגן על כבודם ובטחונם של הסטודנטים הערבים ומקשיב להם, עוזר לכולם להתחשב בזולת, יוצא מגדרך כמו תמיד לרומם ולהקל על אחרים. במיוחד אחרים סובלים ופוחדים. עושה סידורים במרכז טבעון ומברך את כולם במאור פנים. מלמד שעורים פרטיים לילדים מפונים. מחבק הורים וסבים שדואגים לילדיהם ולנכדיהם. וגם אותנו, והכי הכי את אמא, משמח ומרגיע.
ואם אני משחררת עוד יותר, עוצמת את העיניים קצת יותר חזק, אני יכולה לדמיין אפילו אבא מלאך. כמו ״אבא פיל״, בספר היפה ״גן גורים״ של רפאל ספורטה, רק מלאך. אבא שאינו סובל יותר, אבא שפוגש את סבא יוסף ואת סבתא שרה ואת אחיו דוד בין העננים. אבא שלקראתו רץ הכלב דון ונובח בשמחה. אבא שבחיקו מתכרבל ומגרגר החתול לולו.
ואני אפילו יכולה לדמיין עוד משהו. איך אחרי כמה חודשים נפתחים שערי שמיים ומגיעים המון מלאכים. מלאכים סבים וסבתות. מלאכים אבות ואמהות. מלאכים נערים ונערות. מלאכים ילדים וילדות. והם מבוהלים, והם מבולבלים, ואבא שלי היקר והאהוב, אבא מלאך, פורש את כנפי המלאך שלו לרווחה ומחבק את כולם. ברוכים הבאים, ברוכים הבאים, הוא אומר, וחותך לכולם אבטיח, ומפרק רימונים ומכין לכולם קערות עם גרגרים ויוגורט. אבא מלאך מפיל מצחוק את כל המלאכים החדשים. שואל מלאכים ילדים חידות בחשבון, ואם הם עונים נכון, הוא צוהל. אבא מלאך מסדר את כל העננים בעיגול ויושב עם המלאכים המבוגרים ומסביר להם בסבלנות סוגיות בתחבורה ובתלמוד. מייעץ למלאכים הנערים מה ללמוד בגן עדן ומחליף תמונות של הנכדים עם המלאכים הסבים. אני כבר לא ילדה, ואני יודעת שאין לנו הוכחות, והנחמות שיש למאמינים אין למי שלא מאמינים. אבל היה לי האבא הכי טוב, אבא שמספר סיפורים, אבא שלימד אותי את כוחו של סיפור טוב להעשיר, לעודד ולרומם את הנפש, אבא שלימד אותי שהנפש בוחרת איזה סיפור לספר, אבא שבכל צומת בחייו בחר בסיפור החיובי והשמח על פני הסיפור מרפה הידיים והעצוב. אבא שבחר בסיפור של צמיחה על פני סיפור של עוני, בסיפור של השכלה על פני סיפור של קוצר זמן, בסיפור של מסוגלות על פני סיפור של נכות, בסיפור של נדיבות על פני סיפור של מחסור, בסיפור של חריצות על פני סיפור של בטלה, בסיפור של איחוד על פני סיפור של פילוג, בסיפור של תקווה על פני סיפור של ייאוש. אבא שלימד אותי לראות בעיניים פקוחות וגם בעיניים עצומות. ובסיפור שאני מספרת בעיניים עצומות, האל שאיני מאמינה בו לקח אותך כדי שתהיה אבא לא רק שלי, לא רק שלנו, אלא של כל המלאכים החדשים.
אבא יקר, איש שלא היה ולא יהיה כמוהו, אבא צדיק, החכם, הטוב, והאציל בעולם, אני אתך כשהרוח נושבת וכשהגשם יורד וכשהשמש זורחת. אני אתך כשמצחיק וכשעצוב, כשקל וכשקשה, כשסביבי שאון מחריש אוזניים וכשנופלת דומיה, כשאנחנו יחד וכשאני לבד. ובסוף הזמן והמרחב שוב נהיה כולנו יחד. אני אוהבת אותך, אבא, תמיד.
No comment yet, add your voice below!